החלטה בתיק ב"ש 7030/08

הבקשה והאישום

1.      לפניי בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ  1008/08, שבו הואשמו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה ותקיפת עובד ציבור - לפי סעיפים 332(3), 329(א)(2) ו-381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העבירות המיוחסות למשיבים - השניים הראשונים בגירים והאחרון קטין כבן שש-עשרה - בוצעו ביום 3.3.08, בצהרי היום, במהלך התפרעות רבתי אלימה שאירעה ברח' צלאח א-דין בירושלים.

2.      בכתב-האישום נטען, כי במהלך ההתפרעות האמורה נחסם הרחוב בידי מספר צעירים, באמצעות מכולות אשפה שנגררו לרוחב שני נתיביו והובערו באש. בסמוך לאחר מכן, הגיעה למקום מכונית מסוג "טויוטה יאריס", המשמשת את מחלקת הפיקוח על החניה של עיריית ירושלים. ברכב נהג פקח חניה, ולצידו ישבה פקחית חניה, שניהם לבושי מדים. כאשר הגיעה המכונית לאזור החסימה, האט נהגה את מהירות הנסיעה וניסה לאתר נתיב הימלטות. בשלב זה התגודדו במקום מספר רב של צעירים, ביניהם המשיבים, אשר זיהו את נוסעי הרכב כפקחי עירייה והחלו ליידות אבנים רבות לעברם.

עוד נטען בכתב-האישום, כי במהלך ההתפרעות האמורה נטל משיב 1 אבן בידו, רץ אחר הרכב והשליך אותה בעוצמה לעבר החלון האחורי ממרחק של כשני מטרים, וכי כתוצאה מפגיעת האבן נופץ החלון לרסיסים. בה בעת, הרים משיב 2 אבן מן הכביש ויידה אותה לעבר הרכב ממרחק של כעשרה מטרים. האבן פגעה בחלקו האחורי של הרכב. בעת שמשיבים 1-2 ומתפרעים נוספים יידו אבנים לעבר הרכב, התקרב משיב 3 לרכב, והחל לחבוט בחלונותיו בעוצמה באמצעות אלת עץ. נהג הרכב הצליח, בתושייה רבה, לעקוף את מכולות האשפה אגב נסיעה על המדרכה, ונחלץ מהמקום. כתוצאה מיידוי האבנים והחבטות בו, ספג הרכב פגיעות קשות ושמשותיו הקדמיות והאחוריות נופצו.

המאשימה גורסת, כי כל אחד מהמשיבים ביצע את המעשים האמורים מתוך כוונה לפגוע בנוסעי הרכב, לסכן את בטיחותם ולהסב להם חבלה חמורה, וכי אחריותו של כל משיב לעבירות נובעת הן ממעשיו הספציפיים, והן מאחריותו, כמבצע בצוותא, למעשיהם של המשיבים והמתפרעים הנוספים.

ראיות לכאורה

3.      הסנגורים אינם חולקים על כך, כי בחומר החקירה מצויות ראיות לכאורה לביסוס התשתית העובדתית המתוארת בכתב-האישום בגין מעשיו של כל משיב באירוע, קרי - ידוי אבנים על-ידי משיבים 1 ו-2 לעבר הרכב, והטחת החבטות בו באמצעות אלה על-ידי משיב 3. עם זאת טוענים הסניגורים, כי מעשי המשיבים אינם משכללים את העבירות שיוחסו להם בכתב-האישום, וכי אין להחיל עליהם את דיני השותפות, שכן מחומר הראיות לא עולה שמדובר בחבירה לביצוע העבירות בצוותא, ואף לא בחבירה ספונטאנית.

ב"כ משיבים 1 ו-2 אישר, כי לגבי מרשיו יש ראיות לכאורה לביצוע עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אך טען כי מדובר בזיקה לאבנים שהשליך כל אחד מהם בנפרד לעבר הרכב. ב"כ משיב 3 טען, כי קיימות ראיות לכך שמרשו חבט בשמשת הרכב באלה, אך גרס כי מעשה זה אינו משכלל ראיות לכאורה אף לא לאחת מן העבירות שיוחסו לו, אלא אך לעבירה של התפרעות.

4.      חומר החקירה שהוצג לעיוני מבסס את התשתית העובדתית שתוארה בכתב-האישום, בעניין ההתפרעות ההמונית ומעשיו של כל אחד מהמשיבים במהלך האירוע. תשתית ראייתית זו כוללת, בין-השאר, את הנצחת האירוע בסרט וידאו, שאף הוקרן בכל מהדורות החדשות, ואת ההודאות שמסרו המשיבים בחקירתם במשטרה: משיבים 1 ו-2 - ביידוי האבנים, ומשיב 3 - בכך שחבט בחלון הרכב באמצעות אלה. לצורך ההחלטה בבקשה זו בעניין מעצרם של המשיבים, אינני נדרש להכריע במחלוקת שבין הצדדים, האם יש מקום להחיל את דיני השותפות ולייחס לכל משיב אחריות כמבצע בצוותא גם למעשי המשיבים האחרים והמתפרעים הנוספים, והאם מעשיהם של המשיבים מגלמים, בנוסף לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גם עבירה של ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה. שאלות אלו יידונו ויוכרעו בתיק העיקרי. לצורך קיומה של עילת מעצר, די לענייננו בכך שקיימות ראיות לכאורה לביצועה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה על-ידי כל אחד מן המשיבים במהלך ההתפרעות ההמונית האמורה. ידויי אבן על רכב נוסע, כמו גם חבטה בו בעוצמה באמצעות אלה, משכללים את יסודות העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, זאת אף אם מדובר בנסיעה איטית, או בעצירה רגעית או לפרק זמן קצר (ראו: ע"פ 3950/91 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.91); ע"פ 3959/92 ענת כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.93); ת"פ (י-ם) 3044/07 מדינת ישראל נ' סכראן (הכרעת-דין מיום 30.12.07)).

עילת המעצר ושאלת חלופת המעצר

5.       עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, המיוחסת למשיבים, מקימה נגדם עילת מעצר לפי סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, זאת מחמת החשש הנשקף מהמשיבים לביטחון הציבור, אשר נלמד מאופי המעשים, ולאור ביצוע העבירה תוך שימוש בנשק קר. אף הסנגורים לא חלקו על כך, כי אם ייקבע שיש ראיות לכאורה נגד מרשיהם אזי קיימת בעניינם עילת מעצר.

6.       המאשימה גורסת, כי נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען אין חלופה הולמת למעצרם של המשיבים, ואין מנוס ממעצרם בין כותלי הכלא. עם זאת, בעניינו של משיב 3, שהנו קטין כבן שש-עשרה, לא התנגדה המאשימה לבקשת הסניגור, לפיה שאלת חלופת המעצר בעניינו של משיב זה תידון ותוכרע רק לאחר קבלת תסקיר מעצר.

7.       ב"כ משיבים 1 ו-2 ביקש לשחרר את מרשיו בערובה לחלופת מעצר של "מעצר בית" מלא בביתם. הוא ציין, כי מדובר בהסתבכותם הפלילית הראשונה והיחידה, כי השניים הביעו חרטה על מעשיהם, וכי משפחותיהם, המנהלות אורח חיים נורמטיבי, התנערו מהמעשים וידאגו לפקח עליהם. על-כן סבר, כי הימצאותם של השניים ב"מעצר בית", תפיג את הסיכון הנשקף ממעשיהם לביטחון הציבור .

8.       סבורני, כי בעניינם של משיבים 1 ו-2 שחרור בערובה בתנאי "מעצר בית", לא ישיג את תכלית המעצר כלל ועיקר, ואין מנוס אלא להורות על מעצרם עד לתום משפטם.

          אין צורך להכביר מילים על חומרתו המיוחדת של האירוע הנדון; ולמרבה המזל, ולנוכח תושייתו של פקח העירייה, הוא הסתיים ללא פגיעות בנפש. האירוע חמור וקשה, בראש ובראשונה, נוכח תעוזתם של המשיבים, יחד עם המון גדול מתפרע, לרגום באבנים כלי רכב ברחוב ראשי במזרח ירושלים, בצהרי היום. האירוע חמור שבעתיים בשל רגימת המכונית באבנים מטווח קצר, והסיכון הממשי שבו היו נתונים נוסעיה, עת נלכדו בחסימת הרחוב באמצעות מכולות אשפה. משנה חומרה יש לראות בביצוע המעשים כלפי עובדי ציבור וגורמי אכיפת החוק, שכן המשיבים זיהו את המכונית כרכב של עיריית ירושלים, ואת נוסעיה - כפקחי עירייה. אלמנט מחמיר נוסף יש לראות בביצוע המעשה על-רקע לאומני, ובהשפעה שהוא נושא עמו להצתת גלים של אלימות קשה, מלהט יצרים אידיאולוגי, העלולה לסחוף המון רב.

9.       כבר נפסק, לא אחת, כי הסיכון הנשקף לביטחון הציבור מהתפרעויות המוניות אלימות, כמו גם מידויי אבנים לעבר כלי רכב ולעבר גורמי אכיפת החוק, מחייבת את מעצרם של מבצעי המעשים עד לתום משפטם. בהקשר זה ראוי להביא מדברי בית-המשפט העליון (כב' השופט מ' חשין, כתארו אז) בבש"פ 717100 מדינת ישראל נ' מוחמד מחמוד חאמד, פ"ד נד(4) 729:

"יידעו צעירים בישראל, צעירים ומבוגרים כאחד, כי היודה אבנים בשוטר הבא להשליט סדר במקום של התפרעויות, מעלה על עצמו כי מסוכן הוא לשלומו של אדם ולשלום הציבור, ובהיותו כך מסוכן, צפוי הוא כי ייעצר להגנה על אותם ערכי-יסוד שבלעדיהם לא נוכל לקיים חברה ראויה. אכן, אדם שהוכיח עצמו כי בכוונת-מכון מרים הוא אבן על איש אשר החברה שלחה אותו להשליט משטר וסדר, חלופת מעצר לא תסכון למונעו מעשות שוב מעשה שעשה" (בעמ' 732).

כן נפסק, כי בהתפרעויות רבתי על-רקע אידיאולוגי-לאומני, אגב ידויי אבנים על כלי רכב או על גורמי אכיפת החוק, הסיכון הנשקף לביטחון הציבור מחייב מעצר של ממש עד לתום ההליכים, אף אם מדובר בנאשמים צעירים, לרבות קטינים, וכי חלופת מעצר תינקט אך בנסיבות חריגות. עמדה על הדברים כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 3838/04 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 26.4.07):

"חומרת העבירות המיוחסת למשיבים והמסוכנות הגדולה הטבועה בהם בשם אופיים האידיאולוגי-לאומני, הסוחף המונים למעשי אלימות חסרי שליטה, מצדיקים במהותם את מעצרם עד תום ההליכים של מבצעיהם, כדי לבודד את המשתתפים הפעילים מזירת האלימות, ולהבטיח באמצעים שהחוק נותן בידי רשויות הביטחון את השקט והרגיעה החיוניים באזור לרווחתו של היישוב היהודי והערבי כאחד. חלופת מעצר על סוג זה של עבירות נכון להחיל אך בנסיבות חריגות, מקום ששיקולים אינדיבידואליים מיוחדים וכבדי משקל גוברים אף על גורם המסוכנות ממבצעי העבירה.